מדריך: חיים אביקזר – ישיבת התפוצות
17.12.2015
דמות המפתח, מי שהקים את מרתף השואה ופעל למען הר ציון בשנות החמישים הוא הרב הד”ר שמואל זנגוויל כהנא. אביו, ר’ שלמה כהנא היה הרב הראשי של ורשה. הוא הצליח לצאת מאירופה בשנות השלושים ולעלות לארץ ישראל, כאן התמנה לרב הראשי של העיר העתיקה. ש”ז כהנא, בנו, היה מזרחן. הוא סיים דוקטורט בלייפציג ונכנס לעולם העסקנות. כהנא הבן פחות נמשך לצד הלמדני אלא יותר לכיוון האגדות והסיפורים – “רומנטיקן חסר תקנה”.
ב 1948 הוקמה מדינת ישראל והעיר העתיקה נפלה. ד”ר כהנא מונה להיות מנכ”ל משרד הדתות של מדינת ישראל על ידי בן גוריון. הוא קיבל הוראה להכניס תוכן מחודש ולהמציא מחדש את היהדות בארץ ישראל. בן גוריון הבין שרק התרוממות דתית-רוחנית-מסורתית תגרום לאנשים להגיע לירושלים ולשמור עליה.
חדר א’ – חדר המצבות הראשון:
המקום היחיד שבו היתה הנצחה של השואה מיד אחרי המלחמה היה כאן על הר ציון. ניצולי השואה נקראו אז “סבונים” והואשמו בכך שלא התנגדו לנאצים. אותם ניצולים לא רק שהיו צריכים להתמודד עם זכרון הזוועות שעברו אלא גם עם היחס של החברה הישראלית אז לניצולי השואה וחוסר היכולת לספר את סיפורם. שז”כ (שמואל זנגוויל כהנא) נפגש עם אותם ניצולים מיד אחרי שמונה להיות מנכ”ל משרד הדתות.
כהנא חשב להקים כאן את בית הקברות הגדול בעולם: חדר מצבות ליוצאי קהילות ששרדו מהן רק בודדים, וחלקן הושמדו כליל. במרתף השואה יש מצבה כמעט לכל קהילה מכל עיירה. סה”כ יש 2000 מצבות במרתף השואה. לכל מצבה יש נוסח ועיצוב דומה אך מעט שונה. כל מצבה עוצבה על ידי אנשים פרטיים יוצאי הקהילה מיד אחרי קום המדינה.
כל שם כאן מייצג אלפי אנשים. כיוון שלא ניתן היה אז להתחקות אחרי כל אדם ולעשות כאן הנצחה אישית, נבחרה שיטה של הנצחה קולקטיבית לקהילות.
חלק מהקהילות הזמינו סופר סת”ם שיכתוב על קלף את שמות כל הנספים מאותה העיירה. המגילות הושמו בתוך נישות המוצמדות למצבות שנקראו “מגילות השמדה”. עם השנים חלקן נלקחו-נגנבו על ידי מבקרים וחלקן התפוררו. את היתר ישיבת התפוצות מאכסנת כרגע בארכיון עד שיחליטו איך להציג אותן כך שלא יפגעו.
על חלק מהמצבות יש ציור של חזית בית הכנסת של הקהילה.
קברים לספרי התורה:
לכל קהילה באשר היא יש מוסדות קהילה – בית כנסת, בית מדרש, בית ספר, מקווה וכו’… לב הקהילה היה ועודנו בית הכנסת ולב בית הכנסת הוא ספר התורה. כל מעגל החיים היהודי סובב סביב הלב הפועם הזה. ספרי תורה מחוללים שהובאו מאירופה נגנזו כאן יחד עם הקהילות בתוך מבנים בצורת קברים, כנהוג עם ספרי תורה.
באחד מהקברים יש ספר תורה שחלקם מגואלים בדם של יהודים שניסו להציל את ספרי התורה בגופם. בקבר השני יש ספרי תורה שהוצלו משריפה.
קהילת ונגרוב:
המצבה לזכר קהילת ונגרוב ניצבת בתוך נישה מיוחדת בקיר. בחלל זה בקיר היה בעבר ספר תורה שהוצל מונגרוב , גם הוא מגואל בדם. עם השנים כתוצאה מרטיבות בתוך הנישה בקיר נגרם נזק לספר התורה ופשה בו עובש. הספר עבר שיקום וכיום הוא מוצג בויטרינת זכוכית בחדר הסמוך.
ציור הקיר:
ציור הקיר נתרם על ידי האמן שעשה אותו. אמן בשם רפאל שיום אחד הגיע למרתף השואה, תרם את הציור ונעלם. בציור רואים את שלושת האבות מחזיקים טלית מגואלת בדם. יש בו דימויים שונים של ילדה קטנה, איש מבוגר, ספר תורה, שיירה של יהודים הולכת אחרי אדם עטוף בטלית ומחזיק בספר התורה. כל אחד רואה בציור הזה משהו אחר.
הציור מייצג 1000 שנים של שפיכות דמם של יהודי אירופה, ולא רק את השואה. השואה היא האירוע הגדול ביותר שמסכם 1000 שנות שפיכות דמים.
החיים שהיו:
בויטרינה הקטנה הסמוכה למעבר לחדר השני מוצגים מספר חפצים המסמלים במעט את החיים שהיו – ספרי קודש שונים: מחזור ליום הכיפורים, “צאנה וראנה” (ספר אגדות והלכות ביידיש), תנ”ך מתורגם לגרמנית; אריחים ממקווה שהובא מאחת הקהילות; תפילין; ספר הזהב דחברת ביקור חולים של קהילת אושביצין (אושוויץ): בספר זה נכתבו לאות הוקרה שמותיהם של כל מי שקיימו מצוות ביקור חולים בקהילה. טרום הרפואה המודרנית ביקור חולים נחשב סכנת נפשות מפני החשש להידבק במחלה ולכן היה ראוי לציין לשבח את האנשים שדבקו במצווה זו.
חדר ב’ – החורבן:
בכניסה אל החדר מדים ממחנות ריכוז.
הרעיון של הנאצים היה להשמיד לפני הכל את הרוח היהודית. לכן הפעולה הראשונה הייתה ליל הבדולח. הדבר המשמעותי ביותר שעשו הנאצים באותו פוגרום היה שריפת בתי כנסת וספרי קודש בניסיון לשרוף את הזהות והרוחניות היהודית. כאשר שורפים הנאצים את עברם וזהותם של היהודים, נשמתם נשרפת אף היא ואז בקלות אפשר למשוך אותם למחנות ריכוז ולהשמידם ללא התנגדות.
הנאצים חיפשו קודם כל להשמיד את המצפון של העולם – את התנ”ך ואת העם שהמציא אותו. ההתעללות בספרי תורה ובכל סממן יהודי הייתה התעללות מכוונת ומתואמת מראש.
במקום יש אלבום עם תמונות המציגות את ההשפלה שעברו היהודים – גזיזת זקנים והשפלה. התמונות מבטאות את הפסוק “פני ישיש לא ידעו ותינוק לא יחונו”…
התמונות היו תלויות בעבר ברחבי החדר אך לאחרונה החליטו לשים אותם באלבומים סגורים כיוון שהן היו קשות מידי לצפייה עבור חלק מהמבקרים.
מוצרים מספרי תורה מחוללים:
הנאצים עשו תיקים, ארנקים, סוליות וחפצים נוספים מספרי התורה אותם הם בזזו על מנת שלא לבזבז שום דבר ולהעצים את ההשפלה כלפי היהודים.
מי שקיבל את המשימה להפוך את ספרי התורה לפרודוקטים היו במקרים רבים היהודים עצמם במחנות הריכוז.
באותה ויטרינה ישנם שטרות ממחנה הריכוז, ה”גטו לדוגמא”, טרזינשטט.
חלק מהמוצגים עוברים כרגע פעולות שימור ולכן התצוגה חסרה.
ספרי תורה מחוללים מצפון אפריקה:
בויטרינה הסמוכה מוצגים ספרי תורה מתוניס ומג’רבה בתוך תיקי עץ נדירים. אחד הספרים פתוח על עשר הדברות ועליו כתמי דם. החזן קרא בספר ובדיוק כשהגיע לפסוק “לא תרצח” ירו בו החיילים הגרמניים. הספר הנושף כתוב על גוויל נדיר וסביב התיק שלו סימני שריפה.
אנדרטה ליוצאי גטו ורשה: זהו אחד המקומות הראשונים בהם הוקמה אנדרטה ללוחמי מרד גטו ורשה.
ספר התורה של קהילת ונגרוב: טבול וספוג בדם. במשך שנים הוא עמד באותה נישה שבה נמצאת המצבה של יוצאי קהילת ונגרוב אך שם הוא צבר עובש כתוצאה מרטיבות ולכן הוציאו אותו, שיקמו אותו והעבירו אותו לכאן. יש סיפור על יהודי מהקהילה שהגן על ספר התורה בגופו מפני הנאצים. חברי הקהילה מצאו את הספר, הצליחו להעלות אותו לארץ והביאוהו לכאן. באותה הויטרינה נמצאים גם תפילין חריגים בגודלם.
חלל ההתנגדות:
הנאצים רצו לגרום לכך שהיהודים לא יחגגו חגים וישכחו את התורה. אבל היהודים התעלו על עצמם והבינו שאילו נימי נפשם , אפילו בתוך מחנות הריכוז הם הצליחו לשמור על החגים ועל המצוות.
חנוכיה – מוצגת כאן חנוכיה מחימר שהיא העתק של חנוכיה שנעשתה על ידי אחת מהיהודיות במחנה הריכוז מקליפות של תפוחי אדמה. בשארית כוחותיה היא הצליחה להדליק את נרות החנוכה.
מחזור ראש השנה – חזן אחד שידע בעל פה את כל התפילות של ראש השנה ויום כיפור. מחשש שלא ישאר שום דבר אחריו הוא הצליח לכתוב את כולן על דפי נייר ולשמור אותן. במחנות הניירות היו דבר יקר ערך מאוד והוא החליט להשתמש בנייר על מנת לכתוב את התפילות למען הדורות הבאים.
הסידור של ברעל’ה – בשנות החמישים הגיעו לכאן קבוצה של נערים שהצליחו להמלט ממנזרים שהושמו בהם בזמן השואה. הם ראו את ה”סידור” הזה שגם הוא הגיע לכאן עם אחד הילדים ואחד מהם פרץ בבכי. יהודי שהגיע למקום התעניין מדוע הילד בוכה למול הסידור. הם בוכים כיוון שהם לא יודעים את התפילות, ואיך לא יבכו כאשר אינם יודעים את התפילות.
יש סיפור מימי הבעש”ט על ילד יהודי קטן שלא ידע להתפלל. הוא רשם את הא’-ב’ על פתק וזה כל מה שהיה לו. הוא היה זורק את הפתק באוויר כדי שתפילתו תגיע לשמיים, זורק ותופס, זורק ותופס. אחד הילדים מאירופה עשה כמוהו, עם “סידור” הכולל את הא’-ב’ בלבד ותו לא.
תפילין מיניאטוריות – מוצגות באחת הויטרינות ומסופר על יהודי שהצליח להכין תפילין קטנטנות ולהחביא אותן מתחת לבגדיו ובכך להערים על הנאצים.
“אוהל יזכור” שבמרתף השואה – האנדרטה הראשונה שבה יש אפר שהובא ממחנות ההשמדה וחקוקים עליה שמות של מחנות השמדה הגדולים . האפר הובא על ידי שמעון ויזנטל, צייד הנאצים הנודע. היתה מחלוקת היכן לקבור את האפר והוחלט לעשות זאת במרתף השואה על הר ציון. האנדרטה הזאת קודמת בהרבה לאוהל יזכור ביד ושם. חוק יד ושם נחקק ב 1953, אוהל יזכור נבנה ב 1961 והיה המבנה הראשון ביד ושם, ואילו אנדרטה זו היא מראשית שנות החמישים. על המצבה חקוק חזון העצמות היבשות.
חולצה מספר תורה – מסופר על ר’ לייזר החייט ממחנה בוכנוואלד. יום אחד קצין נאצי מרושע החליט לעשות נשף. הוא נתן ללייזר החייט משימה: לתפור לו חולצה, מכנסיים וכובע מספר תורה. לייזר לא ידע מה לעשות ופנה לרב. הרב אמר לו שהוא חייב לתפור את הבגד כיוון שמדובר בפיקוח נפש, אך ביקש ממנו להשתדל ולא לגזור ולתפור על שם השם. לייזר היה מתוחכם ותפר את הבגד כאשר על הגב מופיעה פרשת האזינו. כאשר הקצין הנאצי לבש את הבגד הוא קרא ליהודים לבוא ולקרוא בכל רם את מה שכתוב על גב חולצתו, ואילו היו הקללות של פרשת האזינו. בתורה הקללות האילו מכוונות נגד עם ישראל ואילו כאן כיוונו אותן נגד הנאצים. בסוף המלחמה הצליחו יהודים לקחת איתם את החולצה שתפר ר’ לייזר החייט. היו דיונים רבים בניסיון להחליט מה לעשות עם זה ויש דעות מנוגדות. בשנות החמישים היו יהודים שלבשו את זה בשמחת תורה בזמן ההקפות.
דגם המשרפות – הוצב כאן בשנות החמישים כאשר עוד לא יהיה הרבה מידע לגבי מה שהיה שם. לידו צנצנת של ציקלון B, גז ההשמדה של הנאצים וליד זה ויטרינה עם סבונים שנטען שהם עשויים משומן יהודים ולבנה מקורית ממחנה בוכנוולד. תלויה מעל דגם המשרפות מנורה מברזל מעשה ידיו של האמן דוד פלומבו.
כדי האפר – 30 כדי אפר משלושים מחנות לא מוכרים באזור אוסטריה. גם הם הובאו לכאן בשנות החמישים.
חדר הקהילות הגדולות:
כאן מוצבות מצבות לזכרן של קהילות גדולות ומפורסמות. במרכז החדר אנדרטה שנעשתה על ידי ארגון אסירי הנאצים לשעבר. עבור מבקרים חרדים רבים זהו מקום מתאים הרבה יותר מיד ושם לומר קדיש ולהתאבל על הקהילות הגדולות שאבדו בשואה כיוון שזה מקום אינטימי יותר, ורוב המבקרים החרדים מכירים ספרים ורבנים גדולים מאותן קהילות נכחדות.
החצר בחוץ:
גם כאן הקירות מכוסים מצבות של קהילות שונות.
אנדרטת הנצחה לילדים – במרכז החצר ניצב פסל לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. זהו עמוד שעליו מפוסלות דמעות של אבן. הפסל נתרם על ידי רופא גרמני בשנת 1965 שביקש לעשות משהו על מנת להנציח את הילדים שנספו בשואה.
אנדרטת קהילת צ’ורטקוב – נמצאת מתחת לעץ זית שמסמל את העם היהודי. בקופסת מתכת מעל האנדרטה שמורים שמות כל נספי הקהילה ומידי פעם מגיעים לכאן יוצאי הקהילה וקוראים את השמות.
מדרגות הכניסה לחדר בית העדות – נמצאות בחלל השני סמוך למעבר. בבית העדות שמר שז”כ ספרי תורה ומוצגים שנלקחו מהרובע היהודי שנפל ב 1948. אחרי 67′ חשיבותם פחתה והם הוצאו מכאן. תחת זאת הגיעה לכאן ישיבת התפוצות, ועד היום היא מקיימת לימודים ממש מעל מרתף השואה. יש בכך מעשה סמלי בבחינת “ממעמקים קראתיך ה’…” כל פרקי התהילים שקוראים היום תלמידי הישיבה הם לזכר שישה מליון יהודים שנספו בשואה. הישיבה מביאה כיום יהודים מכל העולם כדי שישבו ללמוד תורה בהר ציון.
אין הרבה תיעוד של המוצגים, מי הביא מה ומתי. חלק מהתיעוד נמצא במחסן של מרתף השואה, אך הרוב הגדול היה במוחו של ש”ז כהנא והמידע הזה אבד יחד איתו.
מרתף השואה אינו מוזיאון עובדתי היסטורי אלא אתר הנצחה שרוצה להעביר רגש ולאפשר לאנשים התייחדות וחיבור לנספים בשואה.
