ש. האב גרגורי, ספר לי קצת בבקשה על הקהילה שלכם:
ת. בראשית המאה העשרים מעצמות אירופאיות רבות התעניינו בירושלים, הבריטים היו פה, הרוסים היו פה, וגם הגרמנים התעניינו במה שקורה פה. הקיזר הגרמני ולהלם השני, במהלך ביקור לירושלים, קיבל או יותר נכון קנה פיסת אדמה מהרשויות העות’מאניות ותרם אותה לצד שני אתרים נוספים עליהם יש כנסיות פרוטסטנטיות ל“עמותה הגרמנית של ארץ הקודש”, בגרמניה, והם יזמו את בניית הכנסיה ופנו לקהילת הנזירים הבנדיקטינים של בוירון (באנגלית Beuron Archabbey). זהו מנזר פעיל שנמצא במדינת באדן ורטנברג (Baden-Württemberg) במערב גרמניה. העמותה הגרמנית של ארץ הקודש בקשה מהקהילה לשלוח נזירים ולהקים את הקהילה הראשונה שלהם בירושלים על הר ציון. המטרה היתה לספק מקום שיארח עולי רגל דוברי גרמנית ולפתח את הקשר שלהם לארץ הקודש, כל זאת תחת השלטון העות’מאני, שנים לפני קום מדינת ישראל.
הכנסיה עצמה נבנתה בראשית המאה העשרים על ידי אדריכל מהעיר קלן (Cologne) על פי הדגם של כנסיות מפורסמות בקלן, באאכן (Aachen) ושל הבזיליקה ברוונה שבצפון איטליה (Basilica di San Vitale, Ravenna), שהן כולן עגולות, זנו מבנה אדריכלי קונצנטרי שנקרא רוטונדה.
ש. ספר לי בבקשה על המסדר הבנדיקטיני?
ת. במובן מסויים המסדר הבנדיקטיני הוא לא באמת מסדר נזירי במלוא מובן המילה, זאת מאחר ואנחנו לא גוף ריכוזי אחד אלא קונפדרציה של קהילות-מנזרים עצמאיים, אשר לכל אחד מהן יש אב מנזר אחראי שנקרא אבוט (Abbot) מילה שמקורה בשפה סורית עתיקה ומשמעה אבא. בכל קהילת-מנזר שכזו מצייתים לרגולה של בנדיקטוס הקדוש – תקנון בנדיקטוס, אשר נכתב במאה השישית בלטינית (Regula Benedicti) על ידי בנדיקטוס הקדוש. במובן מסויים זוהי הרגולה הנזירית החשובה הראשונה שנכתבה בכנסייה המערבית, אם כי היו מספר תקנונים שקדמו לה, בעיקר בכנסיות המזרחיות. אנחנו חיים על פי התקנון הזה, אולם אנחנו מתאימים אותו לחיים במאה העשרים ואחת, מאחר ובכל זאת מדובר במסמך בן המאה השישית.
כל נזיר בנדיקטיני מצטרף למנזר שבו הוא ישאר עד סוף ימיו. אישית אני לא הצטרפתי למנזר הזה אלא למנזר אחר באילנד ובתיאוריה הייתי צריך להשאר שם לשארית חיי, אבל ביולי 2011, לפני קצת יותר מארבע שנים, קהילת הדורמיציון בחרה בי כאב המנזר, מה שלא ציפיתי שיקרה. בשלב זה עזבתי את הקהילה המקורית שלי ובאתי לפה.
ש. הקהילה שלכם נמצאת פה קצת יותר ממאה שנים, בתקופה של שינויים רבים. מה החותם ששינויים אלו הותירו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה שלכם?
ת. לקהילות הנזירים הבנדקטינים יש זיכרון קולקטיבי חזק מאוד הנטוע במסורת הבנדיקטינית. הדבר נובע מכך שבניגוד למרבית הנזירים הקתולים, הבנדיקטינים הם היחידים שנשבעים לחיים של קבע במקום אחד, בקהילה אחת. האחרים, בין אם הם ישועים, דומיניקנים והמסדרים האחרים, זזים ממקום למקום. נזירים בנדיקטיניים נשארים באותו המקום כל חייהם, להוציא מקרים חריגים, כמו במקרה שלי שנבחרתי על ידי מנזר אחר. כל יתר הנזירים שנמצאים פה באו למנזר הזה לכל החיים. לפיכך יש לנו בקהילה תחושה מאוד חזקה של מקום, עוד לפני המימד של המקום כמקום קדוש. בשנה שעברה קברנו את הירונימוס, נזיר ממוצא קרואטי שהיה אזרח ישראלי. הוא הגיע לפה עוד בתקופת המנדט וכשקמה מדינת ישראל הוא קיבל אזרחות. הוא חי עד כיל 94, וחווה פה את כל ההיסטוריה. הוא הכיר את האבות המייסדים של הקהילה ואת אב המנזר הראשון שבא מגרמניה. הוא עבר פה את מלחמת העולם השנייה ואת כל מלחמות ישראל, וגם את הכליאה של הקהילה.
הקהילה שלנו נכלאה שלוש פעמים בעבר, פעמיים על ידי הבריטים ופעם אחת על ידי הישראלים. במלחמת העולם הראושנה והשניה הקהילה נעצרה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשל היותם גרמנים ונשלחה לסנט צ’ארלס במושבה הגרמנית (הכוונה פה למנזר האחיות הבורומאיות ברחוב לויד ג’ורג’ 12 במושבה הגרמנית הקרוי על שם מייסד המסדר הקרדינל קארלו בורומאו). פעם נוספת נזירי הקהילה נעצרו על ידי ישראל. בעקבות המלחמה ב-1948 הקהילה נעצרה לזמן קצר בידי ישראל ואף נאלצה לעזוב את המנזר לתקופה קצרה, אני חושב שהם הורשו לחזור למנזר ב-1950, כל זאת בגלל קרבתו של המנזר לגבול עם ירדן. לדוגמא, הקיר שמול חלון חדר השינה שלי מנוקב כולו בכדורים, ככל הנראה מאש ירדנית שנורתה תוך כדי לחימה. בתקופה הזו המנזר שימש את צה”ל כעמדה צבאית. לפני כמה שנים הגיע לפה איש מבוגר וסיפר לנזירים שהוא שכחייל צעיר הוא היה מוצב בעמדת הרוטונדה כצלף.
ת. כנסיית הדורמיציון בנויה על שרידי כנסיה צלבנית, אשר בתורה נבניתה על שרידי כנסיה ביזנטית. אנחנו מאמינים שהכנסיה הביזנטית הזו נבנתה על האתר שבו נפטרה מרים אמו של ישוע. מותה, או מה שמכונה הירדמותה (מכאן שם הכנייסה – דורמיציון dormition- הירדמות). על פי המסורת היא מתה פה בהר ציון ונקברה בשיפולי הר הזיתים. מעל קברה של מרים ניצבת כיום כנסיה השייכת לקהילה היוונית אורתודוכסית ולנו יש את מקום פטירתה. בתוך שטח המנזר ניתן לראות שרידים ארכיאולוגיים של הכנסיות הקדומות.
צריך להבהיר את זה: מותה של מרים הוא מוות פיזי רגיל. אבל מאחר שמדובר באמו של ישוע אנשים נוהגי להשתמש במונח עדין יותר – הירדמות, dormitionis בלטינית, מונח שנתן למנזר את שמו. מרים נפטרה ועברה אל העולם הבא. הקתולים וגם האורתודוכסים מאמינים שמרים קמה לתחיה, אולם זה כבר קשור למה שהתרחש בקבר מרים שבהר הזיתים (סמוך לגת שמנים בנחל הקדרון). המקום עליו שוכנת כנסית הדורמיציון קשור יותר לפטירתה של מרים.
ש. איך אתם מתיחסים לקדושה הרחבה יותר של הר ציון?
ת. אין לנו קשר מיידי עם חדר הסעודה האחרונה שנמצא מאחורי המנזר. המקום הזה קשור יותר בהיסטוריה הפרנסיסקנית. עד כמה שאני יודע מדובר במקום המקורי שלהם בהר ציון. כיום השטח שייך לרשויות ויש בו מבקרים רבים, בעיקר תיירים. לנו כקהילה אין כמעט קשר עם המקום הזה, אנחנו מבקרים בו לעיתים נדירות מאוד, פעם בשנה כאשר מתקיים במקום טקס אקומני נוצרי. מעבר לזה אני חושב שהייתי בחדר הסעודה האחרונה אולי שלוש ארבע פעמים בארבע השנים שאני פה, כשהיו לי אורחים. כך שאין לנו ממש קשר לאתרים האחרים שעל ההר.
ש. האם יש קשר הפוך בין המרכזיות האדריכלית של הכנסיה שלכם בהר ציון לבין הסתגרותה של הקהילה שלכם בתוך עצמה?
ת. כנזירים בנדיקטינים אנחנו מרוכזים מאוד בחיי קהילה שלנו. אנחנו מתרכזים בחמש התפילות היומיות שלנו בכנסייה, בארוחות המשותפות המתקיימות בדממה. המטרה של חיי הנזירות היא ליצור זמן ומרחב שבהם נוכל להיות קשובים לאלוהים. אך גם ליצור מרחב של הכנסת אורחים. אנחנו ממוקדים במידה רבה במרחב הפנימי שלנו פה. אין לנו שום עניין להתרחב אל מעבר למרחב הזה שלנו. אנחנו שמחים שאנחנו נמצאים פה, אנחנו גם שמחים שחדר הסעודה האחרונה נמצא במקומו, זהו אתר נוצרי עתיק יומין. הבניין עצמו הוא מימי הביניים ואני חושב שגם קבר דוד מהווה חלק מאותו מתחם ימי ביניימי. אנחנו שמחים לחיות בשכנות לאתר קדוש יהודי ורואים בזה דבר חיובי. מחלון המרפסת של המנזר ניתן לראות גם מינרט גדול של מסגד המחובר למבנה הזה. זוהי תזכורת לנוכחות המוסלמית שהיתה פה ואיננה עוד.
יש להזכיר גם את בתי הקברות. לצידנו שוכנים שני בתי קברות גדולים. במידה מסויימת הם השכנים האידיאלים, הם לא עושים רעש ולא מתלוננים אף פעם, להוציא איזו הלוויה מידי פעם (צוחק).
ש. איפה אתם מוצאים את עצמכם ביחס לסכסוך הבין-דתי בהר ציון?
ת. היחסים עם השכנים פה זה נושא מורכב. רבים מהמבקרים בהר ציון הם עולי רגל ואורחים לרגע, כאלה שמתחלפים כל הזמן. ישנו זרם קבוע של מבקרים שבאים והולכים אל ומקבר דוד וחדר הסעודה האחרונה. השאלה היא מי הם דיירי הקבע בהר ציון. יש פה בפינה קהילה פרנסיסקנית קטנה שנמצאת פה מאז המאה ה-13. ברור שיש לנו יחסים טובים איתם אבל גם הם, כמונו, מתרכזים בתפקידים של הקהיהלה שלהם. היום כשתליתי את הכביסה שלי על הגג ראיתי אחד מהם שגם בדיוק תלה את הכביסה שלו והוא ברך אותי ב”בוקר טוב” בגרמנית. זה הקשר המשמעותי ביותר שהיה לי איתם מזה חודשים.
בקבר דוד יש זרם משתנה של אנשים. יש את הישיבה השנה שמנוהלת על ידי הרב גולדשטיין ויש לו קהילה של תלמידים במקום. לפני דעתי, בגלל הזרם המסוים ביהדות שאליו הם משתייכים הם לא מאוד מעוניינים במגע עם נוצרים. ואני מבין ומקבל את זה, אין לנו שום מתח עם הישיבה. למעשה הרב גולדשטיין הזמין מספר תלמידים שלנו לערב חנוכה אצלהם לפני שנתיים. לא מזמן הוא שלח לי דרישת שלום דרך מכרים יהודיים. כך שעם הישיבה יש לנו יחסים תקינים אבל למיטב הבנתי, בגלל הנורמה שמקובלת בזרם היהודי אליו הם משתייכים, הם לא מאוד מעוניינים בקשרים קרובים איתנו. ישנה גם משפחה יהודית שגרה שם, אנחנו רואים את הילדים שלהם משחקים על הגגות, אבל שוב – בגלל שהם חרדים הם לא מעוניינים בקשרים איתנו.
בצד השני של הגבעה יש לנו מעונות בהן מתגוררים 21 סטודנטים גרמנים לתיאולוגיה. הם חיים ועובדים פה ומצטרפים אלינו לתפילה ולימוד.המקום נקרא בית יוסף והניהול שלו מצריך לא מעט זמן של הקהילה. הם באים לפה לשני סמסטרים כחלק מהלימודים שלהם בגרמניה. כשהם לא נמצאים פה, בין פסחא לאוגוסט, אנחנו משתמשים במתחם כבית הארחה של המנזר. כך שגם לנו יש אוכלוסיה מתחלפת – אנשים שמגיעים לפה לכמה ימים או לשבוע, כך שאין פה ממש אוכלוסיה של קבע.
הסטודנטים שלנו הם צעירים, בשנות העשרים המוקדמות, אבל אין להם קשר עם הדיירים הקבועים בהר ציון מלבדנו. הפרנסיסקנים עסוקים בענייניהם ועל פי רוב הם דוברים איטלקית. לפני שנתיים הרב גולדשטיין ואנשי הישיבה הזמינו את הסטודנטים שלנו לחנוכה, על מנת להפיג את המתיחות שהתגברה פה בזמנו.
ש. איך אתם מתייחסים לאלימות הדתית בהר ציון ולמה שנקרא “אירועי תג מחיר”?
ת. לפני הגעתי למנזר, בעבר הרחוק יותר, היו פה מספר אירועים אלימים. צריך להיות זהיר כשמתארים את האירועים שהתרחשו פה בשנים האחרונות. היו פה מספר אירועים אך אך למיטב ידיעתי רק אירוע אחד עונה על ההגדרה של “תג מחיר”. למשל, ההצתה של הקריפטה שלנו ב-2014 לא היתה למיטב הבנתי אירוע של “תג מחיר” אלא אלימות דתית שקשורה להצתה בכנסיית הלחם והדגים בטבחה.
אירוע ה”תג מחיר” שסבלנו מהם היו במתווה הקלאסי של האירועים מהסוג הזה – בשנת 2013 חתכו לנו את הצמיגים של המכוניות וריססו כתובות גרפיטי על הקירות, נאצות בסגנון “ישו קוף” וכולי.
בית הקברות שלנו חולל בסוף דצמבר 2014, ככל הנראה מדובר באדם הלוקה בנפשו שטיפס מעל החומה. הוא גרם לנזק רב אבל במקרה הזה אני לא חושב שמדובר בחלק מהתארגנות כלשהי.
מעבר לנושא של ההתקפות, יש בהר הרבה אירועים לא נעימים. אתן לך שלוש דוגמאות: בשנה שעברה עמדתי בפינה כלשהי בהר ציון והמתנתי לאורחים שלי כשלפתע ניגשו אלי שני צעירים יהודים, אני חושב שהם היו אמריקאים, חלפו על פני וירקו באלימות על הארץ. המתנתי לאיש יהודי מדבלין שבדיוק הופיע באותו הרגע. זמן קצר אחרי התקרית הזו חזרתי בשעת לילה להר ציון מקבלת פנים כלשהי בעיר, כך שהייתי לבוש בגלימת הנזיר שלי. לאורך חלק ניכר מהדרך גבר לבוש כיהודי חרדי עקב אחרי וצריך עלבונות לכיווני. הוא כינה אותי שד ושטן וכולי. בשלב כלשהו פשוט הסתובבתי אליו וביקשתי ממנו בתקיפות שיניח לי, שישתוק וילך. אני חושב שהוא לא ציפה לתגובה הזו ולכן הוא פשוט השתתק והלך. יום אחר, כשיצאתי מהכנייסה, גבר שישב בסמוך לכניסה שלנו ירק לעברי וצער לעברי באגרסיביות בעברית. האב ניקודימוס, חבר בקהילה שלנו, הותקף והופל לקרקע, ואף ספג בעיטות בעודו שרוע על הארץ. זה קרה לפני שלוש שנים, בשנתי הראשונה פה. זה התרחש מעבר לפינה כשהוא ביקש למנוע מכמה חבר’ה צעירים להוריד שלט שלנו מהקיר. הוא העיר להם שהם לא צריכים לעשות את זה ובתגובה הם הפילו אותו ואדם שעבר שם במקרה פשוט בעט בו.
ש. כלומר פה תופעה רחבה יותר שחורגת מפגיעה במבנים ובאתרים דתיים. יש פה ממש פגיעה בבני אדם. כיצד אתם מתמודדים עם זה?
ת. באופן אישי, ברמה הפרקטית, אני נמנע מללבוש את תלבושת הנזיר שלי כשאני יוצא. לפעמים אני לא יכול להמנע מזה כי אני הולך לכנסייה הפרוטסטנטית (הכוונה לכנסיית הגואל ברובע הנוצרי) או שאני מוזמן לאירוע רשמי בפטריארכיה או בשגרירות הגרמנית למשל. כך שאני לא יכול להמנע מללבוש את התלבושת המיוחדת שלי. אני כבר ממש לא מרגיש בנוח ללבוש את הלבוש המסורתי שלי בחוץ מאחר והלבוש מזהה אותי מיידית ומהווה הזדמנות לאנשים שרוצים לירוק עלי. לכן שאני שפשוט נמנע מללבוש את הלבוש המסורתי שלי ככל יכולתי.
מאז שהגעתי לפה המצב הלך והחמיר. הייתי בירושלים כאורח לחצי שנה בשנת 2007 והמצב לא היה אפילו קרוב בחומרתו למצב הנוכחי. בימים ההם הייתי עובר דרך קבע ברובע היהודי בבגדי הנזיר שלי. כיום אני כבר לא עושה את זה בשמחה רבה. הלבוש המסורתי שלנו אינו דרישה תיאולוגית או דתית, אבל זה הלבוש הנורמלי והיומיומי שלנו. אין דרישה רשמית ללבוש את הגלימה, אבל זה סממן השייכות לקהילה שלנו.
כילד גדלתי בפלסט, אירלנד, שם סבלתי מהתעמרות כחלק בלתי נפרד מחווית הילדות שלי. גרתי בגטו קתולי קרוב מאוד לעמדה של הצבא הבריטי. העצה שתמיד היו נותנים לנו היתה “אף פעם אל תתנקמו. גם אם הסבלנות שלכם נגמרה ואתם מותשים, אף פעם לא להגיב באלימות, שכן באותו הרגע אתם נכנסים למעגל של אלימות. פשוט להמשיך לנוע, לזוז מהמקום ולא להכנס לעימותים”. באותו הלילה שסיפרתי לך שאיזה איש עקב אחרי שברתי את הכלל הזה. פשוט הרגשתי אי נוחות בגלל הקירבה הפיזית שלו אלי – הוא ממש רכן מעלי – כך שהרגשתי שאני חייב להגיב. אז הסתובבתי אליו ואמרתי לו שישתוק. שזו מדינה חופשית ודמוקרטית ושמותר לי ללכת ברחוב בלי שהוא יטריד אותי. בשלב הזה הוא פשוט השתתק והסתובב.
ש. אז אתה מאמין בהגנה עצמית?
ת. אם מישהו ממש מסתער עליך אז אני חושב שאפשר לפנות אליו בדברים. לא באופן פיזי אבל כן בדיבור. באופן אישי אני פציפיסט מטבעי ודי פאסיבי. אני גם מאמין בישוע ולכן אני לא מאמין בשימוש באלימות. ההיסטוריה של שימוש באלימות על ידי הכנסיה היא מבישה וחריגה מדרכו של ישוע. אני כן חושב שאדם צריך להגיב על התגרות באופן בלתי אלים ולא אגרסיבי עד כמה שניתן. אולם יש גבול לסבלנות שלנו. זה יכול להיות מאוד מתסכל לפעמים שאנשים יורקים עליך ברחוב. אתן לך דוגמה, ערב אחד הלכתי להרצאה במכון ון ליר שיסכה הרני ארגנה. הם ביקשו שמישהו יבוא לדבר על הר ציון ולכן לבשתי את בגדי הנזיר שלי. בדרכי לשם, בעוברי בגן העצמאות, פגשתי שני אנשים שונים. הראשון היה צעיר, אני חושב שהוא היה ממוצא אמריקאי, לבוש כדתי אורתודכסי, ניגש אלי וירק מולי. ברמזור ממול פגשתי עוד יהודי אורתודוכסי שניגש אלי, בירך אותי לשלום וניהל איתי שיחה מאוד חביבה. כשהגעתי לכנס סיפרתי את הסיפור הזה ואמרתי שלהבנתי זה מסמל את המצב – הרי לא כל היהודים יורקים עלינו. יש לנו פה חברים יהודים. אחרי ההצתות יהודים אורתודוכסים תמכו בנו. אך יש מספר של אנשים שמתנהגים כלפינו באלימות.
דבר נוסף, אני רוצה להפיג את הרושם שנוצר כאילו שהנוצרים בארץ נרדפים. אנחנו לא. הנוצרים אינם נרדפים בישראל באופן שבו הם נרדפים בסוריה ובמקומות אחרים. אנחנו חיים לצד קבוצות שוליים, לעיתים הן קיצוניות ובלתי נעימות, אבל הן לא מייצגות את מרבית הישראלים וכולם יודעים את זה.
ש. האם יש לכם לכם קשרים עם הנוצרים המקומיים פה בארץ הקודש?
ת. יש לנו קשר עם קהילות אחרות, כמו הקהילה הפרוטסטנטית הגרמנית בעיר העתיקה (של כנסיית הגואל הלותרנית), שיש לנו איתם יחסים היסטוריים. יש לנו גם יחסים עם הפרנסיסקנים, אבל אין לנו ממש קשרים חזקים עם האוכלוסיה הנוצרית דוברת הערבית. בהגדרה אנחנו קהילה בינלאומית, מה גם שמרבית המבקרים שלנו אינם נוצרים מקומיים דוברי ערבית אלא בעיקר מבקרים בינלאומיים דוברי רוסית ואנגלית. הייתי אומר שהפרנסיסקנים הם אלו שאמונים על הקשרים עם האוכלוסיה הנוצרית המקומית. אנחנו תמיד היינו במיקום בינלאומי. יש לנו קשרי ידידות עם הפטריארכיה הלטינית (בראשותו של פואד טוואל), אולם אנחנו לא תחת האחריות המנהלית של הפטריארכיה, או של הפרנסיסקנים. אנחנו זוכים לעצמאות מוחלטת. למעשה אבות המנזרים הבנדיקטינים כפופים ישירות אך ורק לאפיפיור ברומא. אין בינונו לבין האפיפיות שום סמכות מתווכת.
ש. כיצד אתה מגיב על הקישור שעשו הפושעים עצמם בין הצתת הכנסיה בטבחה לבין האירועים בהר ציון?
ת. אני חושב שזו שטות גמורה. אני לא מאמין שיש ניסיון נוצרי להשתלט על הר ציון, ובכל אופן מצידנו אין שום ניסיון כזה. כך שהרעיון שאנחנו הותקפנו בגלל איזה ניסיון שלנו להשתלט לכאורה על הר ציון הוא שטות מוחלטת וניסיון להצדיק את האלימות נגדנו.
לפני שנתיים כשהחלה המתיחות הגיע לפה איזה כתב וביקש ממני לדבר על המתיחות שלנו עם השכנים. עניתי לא שאני לא יכול כי פשוט אין לי מה לספר לו. אין לנו שום יריבות או מתיחות עם השכנים. הקהילה שלנו לא עשתה פה מעולם שום דבר שעשוי לעורר סכסוך. זאת האמת. אנחנו לא עושים פה שום דבר מלבד להתקיים פה. אנחנו לא עוסקים במסיון ולא בהמרת דת, אנחנו לא מתוכחים עם אף אחד, אנחנו לא זזים אל מחוץ למרחב שלנו – כלומר השטח שנמצא בבעלותנו המלאה. אנחנו לא מעורבים בשום סכסוך בשום אופן.
בשנה שעברה היו דיווחים שנתקבלו מפי אנשים שביקרו בקבר דוד כאילו שאנחנו שורפים ספרי תפילה יהודיים. זו הזיה מוחלטת בסגנון דיסנילנד. לא רק שאני לא אשרוף ספר תפילה של אף אחד, אבל באופן מיוחד צריך להיות בעל נטיות אובדניות על מנת לשרוף ספרי תפילה יהודיים בהר ציון. בכל אופן מעולם לא הייתי חולם על שריפת ספרים של שום דת שבעולם, אולי את הספרות הנאצית. מאמר עיתונאי שהתפרסם באחד העיתונים הדתיים טען שהסטודנטים שלנו עורכים מסיבות שתיה ואורגיות ביחד עם ערבים מירושלים המזרחית. השגרירות הגרמנית הגיבה במחאה חריפה כלפי העיתון והם הורידו את המאמר מהאתרם שלהם. מדובר בטענה לא מוצדקת. מדובר בסטודנטים צעירים לתיאולוגיה, ילדים טובים והגונים שהולכים לישון מוקדם, לא סטודנטים ממוצעים אלא “חנונים” של ממש, גרמנים צעירים, מחציתם פרוטסטנטים והשאר קתולים. אנחנו לא מעוררים שום פרובוקציה לאף אחד, מעבר לעצם נוכחותנו כאן.
אני יודע שהבעיה התעוררה כשהפרנסיסקנים ביקשו יותר גישה להתפלל בחדר הסעודה האחרונה. הדבר הזה התערבב עם ביקור האפיפיור בירושלים, מה שהצית גל של שמועות כאילו שהכנסיה והותיקן מבקשים להשתלט על חדר הסעודה האחרונה, שמועה שאפילו נתניהו בעצמו הכחיש באופן גורף. למיטב ידיעתי מדובר בשטות גמורה, אבל אפילו אם יש בזה משהו, זה לא קשור אלינו. אנחנו לא נתפלל ולא נקיים טקסים בחדר הסעודה האחרונה. הם ענף אחר לגמרי, זה קצת כמו ההבדל בין יהודים מלטביה, ליטא ואוקראינה – אנחנו שייכים לאותה הדת אבל יש לנו מסורות שונות לגמרי. אין לנו שום עניין בחדר הסעודה האחרונה, כלומר מעבר לכך שהוא נמצא שם ושמדובר באתר נוצרי. הייתי מגן על זכות הגישה של קהליות נוצריות לאתר הזה, בדיוק כפי שהייתי מגן על חופש הגישה של כל הקהילות לאתרים הקדושים להן במדינה דמוקרטית. אבל כאמור אין לנו שום עניין לנוכחות שם או אפילו בחיזוק הקשר שלנו למקום הזה.
ש. האם אתם פונים למשטרה כאשר יורקים עליך או על אחד הנזירים בקהילה?
ת. צלצלתי אליהם מספר פעמים, הם שואלים אותי “מי זה היה?” אז ניסיתי לתאר אותו “היה לו זקן והוא לבש שחורים”. כלומר זה כמו לנסות לתאר אותנו – כולנו נראים אותו הדבר, אתה יודע. כך שהפסקנו לפנות למשטרה מאחר ושום דבר לא קרה.
מאז שנפתחה נקודת משטרה חדשה בהר יש פה נוכחות משטרתית מוגברת, הדבר מסייע להוריד את המתח. הם נמצאים בשטח באופן קבוע, הם מפטרלים מתחת לחלון שלי, בודקים את הרכבים שלנו. פקד כסאברי (קצין הקישור לעדות הנוצריות במרחב דוד) נמצא איתי בקשר רציף. רלף, ראש המנזר שלנו, נמצא בקשר קבוע עם השוטרים בנקודה החדשה, הם גם מגיעים לפה, שותים אצלנו קפה וכו’. זה ללא ספק עזר. בנוסף אנחנו מאוד מרוצים מהעבודה המצויינת של המשטרה בטיפול בהצתה בטבחה.
ש. מה הייעוד (mission) של המסדר שלכם בהר ציון?
ת. אנחנו לא משתמשים במילה הזו (mission) כאן. במונחים נוצריים המילה mission היא מילה טעונה מאוד (הבהרה: השיחה התקיימה באנגלית, בעוד שהתכוונתי לייעוד, המילה הזו נושאת גם את המשמעות של מסיון – במשמעות של המרת דת לנצרות. ע.צ.). בנוסף במסורת שלנו (הבנדיקטינית), אנחנו מוקדמים יותר מהטרמינולוגיה הזו, אנחנו אחת המסורות העתיקות ביותר בכנסיה הנוצרית. אנחנו אף פעם לא מדברים על מסיון. אנחנו לא ארגון מיסיונרי.
ש. כמובן שלא התכוונתי למשמעות המיסיונרית של המילה.
ת. כן ברור, אבל זה חשוב מאוד לעשות הבחנה ולהעמיד את הדברים על דיוקם. השליחות (vocation) שלנו היא להיות נוכחים פה כנזירים, קהילת תפילה המציע אירוח. זה מה שקהילות נזירים עושות בכל מקום. הקהילה המקורית שלי באירלנד עושה בדיוק את אותו הדבר. אנשים שבוחרים לחיות ולהתפלל ביחד. המוטו של המסורת שלנו הוא PAX, המילה הלטינית לשלום. במנזרים רבים המילה PAX רשומה מעל לדלת . אנחנו לא רואים את קיומנו כאן כמשימה, אלא פשוט נוכחות.
בוא נהיה ברורים, כקהילה אנחנו דוחים לגמרי כל תיאולוגיה של המרת דתם של היהודים לנצרות. התיאולוגיה הזו עברה מהעולם. הכנסיה הקתולית כולה זנחה את הגישה הזו לפני חמישים שנה ואנחנו כקהילה לא תמכנו בזה מעולם. אנחנו כקהילה מכבדים את המסורת היהדות ומקבלים אותה כמסורת עתיקה משלנו. נושא המסיון מעולם לא עמד פה על הפרק.
ש. מה חזון שלכם לגבי מקומכם בהר ציון?
ת. בעולם אידיאלי בעיני רוחי הקבוצות השונות של צליינים המבקרות במקום מכבדות את המסורות של הדתות השונות ולא רק את המסורת שלהם, ולא רואים במסורות האחרות כמתחרות או מתנגשות. אני לא מקבל גישה לעומתית שכזו גם כשהיא באה מנוצרים, כאלה שטוענים לזכויות, שדורשים את הזכות שלהם לעשות דבר מה. זו לא שפה נוצרית, למעשה זו שפה של לאומנות או משהו כזה.
היינו רוצים לראות כבוד הדדי בין אנשים, כולנו ברואים בצלמו ובדמותו של אלוהים. בנוסף הייתי רוצה יותר קשר עם השכנים שלנו – ישיבת התפוצות. אם הדבר היה אפשרי הייתי שמח לקיים מפגש שנתי קבוע עם הרב גולדשטיין, אבל אני לא חושב שהדבר יהיה לשביעות רצונם של התלמידים שלו.
ש. מה דעתך על פרויקט “חלון להר ציון”?
ת. אני חושב שזה פרויקט נפלא ואנחנו מוכנים לשיתוף פעולה מלא עם הפרויקט. אני לחלוטין בעד חלון להר ציון. למתנדבים בפרויקט הייתי מציע להיות ריאלים. אתן דוגמה: ברביעי באוקטובר כשהלכתי לפרנסיסקנים, בפינת הרחוב נתקלתי באדם חרדי שניכר עליו שהוא כועס מאוד, הוא צרח על קבוצה של צליינים נוצרים שהגיעו להר, אולי פולנים. היה להם מדריך ערבי והאיש הזה פשוט צרח עליהם. מאחר והייתי לבוש בחליפת הנזיר שלי לא רציתי להתערב והתרחקתי מהמקום. הוא צעק עליהם “זה לא המקום שלכם, אין לכם למה לבוא לפה, אין לישו דבר עם המקום הזה. המקום הזה שלנו” ועזב בכעס. המדריך שלהם, שהיה ערבי שדיבר אנגלית שוטפת, הוא שאל אותי “מה עלי לעשות כעת?” ועניתי לו “פשוט תתקשר למשטרה, יש תחנת משטרה על ההר ואתה לא ביצעת שום פשע, להיפך, אתה מביא קבוצה של תיירים לבקר באתר הזה, אתה מכניס כסף למדינת ישראל. זה אתר עירוני ויש להם כל זכות לבקר פה, זאת לא אמירה פוליטית גדולה, זאת זכותם פשוט בגלל שאתם מבקרים במדינה”. כך שכל מי שמגיע להר ציון צריך לדעת שהוא נכנס לעולם שבו יש רבים שלא מקבלים את הזכות השווה של כולם לבקר במקום הזה.
אני לא מדבר רק על הצד היהודי,כרגע התוקפנות נובעת בעיקר מהצד היהודי. אני חושב, אמנם לא חוויותי זאת בעצמי, אבל אני מאמין שיש גם נוצרים שיש להם רגשות לעומתיים כלפי אחרים וחשים בלעדיות על המקום. למשל נוצרים אוונגליסטים מסויימים, רועשים ולעומתיים, שבאים להתפלל בהפגנתיות בחדר הסעודה האחרונה בצורה כריזמטית ולעומתית. אני אפילו שומע אותם לפעמים על כשאני נמצא על הגג של המנזר. אני יכול לתאר לעצמי שאם הייתי יהודי שמתפלל בקבר דוד, ולפתע האנשים האלה צצים, בדרכם הרוחנית האגרסיבית למדי, הייתי מרגיש מאוים. אני יכול להבין את היהודים שואלים את עצמם “מי אלה האנשים האלה והאם הם מבקשים להשתלט עלינו.” ובכן, בדומה למרבית היהודים, גם לי קשה עם האנשים האלה. למשל בערב יום כיפור האחרון, הלכתי לשער יפו כשבחור פרוטסטנטי-אוונגלי מאוסטרליה עמד על מדרגה והטיף ליהודים שהיו בדרכם לכותל. חשבתי לעצמי שקודם כל אתה צריך להיות ממש טיפש כדי לעשות את זה. שנית חשבתי לעצמי שאם הייתי יהודי הייתי רוצה לגשת אליו ולומר לו שיעוף בחזרה לאוסטרליה.
רוב היהודים שעברו שם התעלמו ממנו, גבר יהודי אחד שעבר לידי בזמן שעצרתי להביט בו ושאלה אותי באנגלית “מה הוא עושה?”. עניתי לו “הוא עושה משהו מאוד טפשי” והוא המשיך בדרכו. אני מניח שישנם נוצרים שמאמינים בהטפה ליהודים והעברתם על דתם, זה פוגעני וזה נוגד את הרוח של הכנסיה הקתולית, באופן מובהק בחמישים השנים האחרונות.
בקיצור המתנדבים של חלון להר ציון צריכים להבין שיש פה על ההר לא מעט אנשים כועסים. כעס זה נובע מתחושת איום על הזהות שלהם או על הטריטוריה שלהם. אך אנו לא חלק מזה. אני יכול לכנס את כל הקהילה שלנו (21 נזירים בסה”כ, 5 מתוכם בטבחה ואחד נמצא כרגע בלימודים בגרמניה) ואני בטוח שלא תמצא ולו נזיר אחד שיבוא ויאמר שהוא רוצה יותר זכויות, יותר נוכחות, אנחנו רק רוצים לחיות פה בשלום.
ש. האם תישאר פה לשארית חייך?
ת. הכניסה למנזר בנדיקטיני היא התחייבות לכל החיים. אני התחייבתי למנזר שלי באירלנד. נבחרתי לכהן כראש מנזר פה בהר ציון מה ששיחרר אותי מהמנזר שלי באירלנד לתקופת שירות של שמונה שנים. התשובה לשאלתך לא ברורה, בעוד ארבע שנים יערכו פה בחירות נוספות, אולי אבחר שוב ואולי לא. מבחינה טכנית המחויבות שלי לכל החיים הועברה מאירלנד לפה, אבל אני באמת לא יודע מה יהיה. מבחינה אישית הנטיה שלי מתנדנדת בין שתי האופציות. יש ימים שאני אוהב את המקום הזה ויש ימים קשים יותר. אני מניח שישראלים רבים חווים את התחושה הזו בעצמם – יום אחד הם מודים לאל שהם נמצאים פה וביום אחר הם שואלים את עצמם “מה אני עושה פה?”. אתה יכול לצעוד עם האשה והילדים שלך במרכז העיר ולפתע ידקרו אותך למוות. אף אחד לא רוצה לחיות ככה. אבל באופן כללי אני מרוצה מזה שאני כאן. אני מאמין במנזר הזה, בהיותו עדות לשלום ולפיוס ובהיותו סמל של אקומניזם (אחדות כנסייתית). לפיכך אני שמח לעשות את זה.
ש. בהיותך אירי מבפלסט, שידעה גם היא סכסוך דתי ולאומי, האם יש לך תובנות על החיים בירושלים?
ת. זו שאלה מסוכנת שאני נשאל לעיתים קרובות. צריך מאוד להזהר, מאחר ויש קווי דמיון בולטים אבל יש גם הבדלים גדולים. הקבוצות הדתיות המעורבות שונות בתכלית. מה שאני כן יודע זה שבסופו של דבר בצפון אירלנד יש ממשלה שמורכבת משני צדדים שנלחמו אחד בשני למוות במשך שלושים שנה. אין שם אהבה גדולה, אבל לפחות האלימות ברובה המכריע פסקה. הצבא הבריטי יצא מחיינו. עדיין יש בעיות בין הקהילות אך יש ממשלה מתפקדת. הדבר הזה התאפשר אך ורק בגלל ששני הצדדים עשו פשרות. אני חי בקהילה ואני יודע שהחיים הקהילתיים הם בלתי אפשריים ללא פשרות. בשלב כלשהו פשוט חייבים לבוא לקראת האחר.
כזר קל לי יותר לומר את הדברים האלו, אני לא חובש כיפה ואותי לא ידקרו במרכז העיר כשאני צועד לתומי. אני מתלונן על כך שיורקים עלי, אבל אני מודע לכך שיריקות לא הורגות. אם אתה הולך עם אשתך והילדים בעיר העתיקה ומישהו דוקר אותך זו מציאות אחרת לגמרי.
ש. האם לכם גישה מיוחדת למדינת ישראל מעצם היותכם מסדר גרמני?
ת. כן. אני חי את זה יום ביומו מאחר ואני חי עם גרמנים צעירים ומשכילים אשר כולם מחוייבים לחיים בארץ. אני חושב שבאופן כללי הגרמנים מכירים במה שקרה והם נחושים שזה לא יקרה שוב. אמנם ההפגנות של פגידה בגרמניה לא מעודדות, אבל מדובר במיעוט קטן מתוך אוכלוסיה של 80 מיליון גרמנים. מנסיוני ומהיכרותי הקרובה עם השגרירות הגרמנית בארץ אני חושב שאין אף מדינה שנוהגת בישראל ברגישות כמו גרמניה. הם אכן רגישים להיסטוריה. כמו כן בוא נהיה ברורים – גם אנחנו כנוצרים נמצאים במשבר של המרת דת. לאורך ההיסטוריה יחסנו כלפי היהודים היה זוועתי. רק מאז שנות השישים של המאה הקודמת הפרספקטיבה השתנתה, ועוד יש לנו דרך ארוכה לעשות.
ערן צדקיהו
