בין קבר דוד למרתף השואה – פרופ’ דורון בר

בין קבר דוד למרתף השואה – פרופ’ דורון בר 2018-08-09T12:15:35+00:00

פרופ’ דורון בר, חוקר גיאוגרפיה היסטורית-תרבותית, כלומר, איך נראו מקומות בעבר. מתמקד בחקר מקומות קדושים עממיים ולאומיים.

בין השנים 1948 ל 1967 הר ציון היה המוקד של המרחב המקודש היהודי והיתה בו תנועת מבקרים ועולי רגל. השתטחות על קברי צדיקים באותה תקופה לא היתה מאוד מקובלת. בהילולת מירון, לדוגמא, היו 30,000 איש (לשם ההשוואה בשנים האחרונות מגיעים 350-400 אלף איש). עלייה לרגל בעת ההיא לא היתה נחשבת תופעה רגילה ונורמטיבית.

כשהתחלתי לעסוק בנושא תכננתי לחקור את חדר הסעודה האחרונה. חיפשתי בארכיון העיר וגיליתי שהדרמה הגדולה מתרחשת דווקא בקבר דוד. ה”גיבור” של המחקר הוא מנכל משרד הדתות דאז שמואל זנגוויל כהנא – שז”כ, אשר במידה רבה ברא והמציא את המקומות הקדושים.

 

מבחינה אמונית שז”כ הגיע מתנועת המזרחי, לא תנועה שנוהה אחרי קברי צדיקים. הוא הושפע מאוד מהשואה, נשבה בקסמי המקומות הקדושים ובמידה רבה הפך להיות הרוח החיה מאחורי המקומות הקדושים.

בשנת 1949 הוא מונה למנכ”ל משרד הדתות וניהל אותו עד 1971.

בתור מנכ”ל משרד הדתות עסק הרבה בפיתוח המקומות הקדושים. לא תמיד הוא קיבל לגיטימציה משרי הדתות אליהם היה כפוף. אולם הוא קיבל את התואר “הממונה על הר ציון”.

מעניין לבדוק מה היתה הגישה בציבור הישראלי לפעילות של כהנא: לייבוביץ’ קרא למקום “הזבל של דג’אני”.

למרות הביקורת שהוטחה בו, כהנא לא נבהל והשאיר אחריו מורשת גיאוגרפית ומורשת ספרותית של ספרי אגדות שחלקן קשורות למקומות הקדושים.

בהר ציון היה מפעל לייצור אבנים. ייצרו שם אבני פינה קדושות שכתוב עליהן “הר ציון”, תופעה שקיימת גם במקומות קדושים אחרים בהיסטוריה.

במבצע סיני, 1956, קבוצה של לוחמים הביאה לו את “הסנה הבוער” – תופעה גיאולוגית של צמחי מנגן.

מבצע סיני יצר בעיה מבחינתו, מכיוון שברוב הזרמים ביהדות אין התקדשות של מקומות. ופתאום ב 1956 מדינת ישראל החזיקה בהר סיני, אך היה זה הר סיניהנוצרי. היתה התרגשות אך גם התנגדות. מה ש”הציל” אותו היה הנסיגה של צה”ל מסיני. בזיכרונותיו הוא רשם שנטע 12 עצים בנח”ל סיני אל עריש והיה הישראלי האחרון שעזב את סיני.

בשנות השבעים החזרה למקומות הקדושים המסורתיים (הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל) בעצם הורידה את הסוויץ’ על מפעל הפיתוח של המקומות הקדושים של כהנא.

התמודדות עם המקומות “הקדושים” הישראליים:

מצדה, תל חי, חניתה, הר הרצל, משורייני שער הגיא.

באוגוסט 1949 כתבה בעיתון מבשרת על העלאת ארון הרצל לארץ ונושאת אופי מקודש. לוויית הרצל הייתה יהודית מסורתית אך היו בה לא מעט אלמנטים ישראלים לאומיים. הוזמנו נציגים מישובים שונים שהביאו איתם שקיות עפר קדוש מדגניה, תל אביב, הרצליה ועוד.

השלט ליד קבר הרצל נותן תחושה שזה מקום קדוש. אסור לחלל שם את השבת, זו סוג של עלייה לרגל.

זו היתה התמודדות של כהנא, שאמר שגם לו יש זכות לעצב את מפת המקומות הקדושים. בבסיס עמדה אמונה אמתית – לא רק חניתה והר הרצל אלא גם מערת האריה, אשל אברהם, מערת הצדיק וכמובן קבר דוד.

זו היתה תקופה שבה כולם המציאו ובראו מסורות.

בחוברת של משרד הדתות משנות החמישים יש מדריך למקומות הקדושים שבפיקוח משרד הדתות. אין שם כל כך הרבה מקומות: הר ציון, טבריה, חיפה, צפת, מירון. תנועת הביקור במקומות הקדושים לפני 1948 הייתה בדעיכה, הדת היתה ציונות ולא יהדות. כהנא קיבל מקומות קדושים די מצומצמים. כיום יש כ 130 מקומות קדושים.

בירושלים היתה בעיה גדולה ביותר. ירושלים מחולקת, צידה המערבי הפך לעיר בירה ורוב המקומות הקדושים נמצאים במזרח העיר מעבר לגבול. במפת האוכלוסייה מ 1949שמציגה את תפרוסת המקומות הקדושים הר ציון מסומן כאתר קדוש לשלוש דתות, היחיד בצד הישראלי של הגבול. 

היה כאן ערבוב מוזר של חיילים, נזירים, אנשי משרד השתות ועולי רגל. הראשונים שהגיעו לקבר דוד היו חיילי צה”ל. באפריל 1948, לראשונה אחרי אלפיים שנה יהודים עושים את ליל הסדר ליד קבר דוד.החיילים החליפו את הפרוכת הירוקה המוסלמית שכיסתה את קבר דוד לדגל ישראל. כהנא החליף בפרוכת יהודית. כהנא התחיל את הניכוס היהודי של קבר דוד.

עד 1948 יהודים לא יכלו לבקר במקום. ב 1967 בני משפחת דג’אני הגיעו למשרד השתות ודרשו את הרכוש בחזרה.

ההגעה להר ציון היתה יחסית מסובכת. משרד הדתות הכשיר מעלה להר ציון. הטיפוס נתן חוויה מאוד מספקת. במסגרת השיפוץ נצבעו סורגי חדר הקבר שצבעם היה ירוק לזהב, נוספו כתובות על הקירות בעברית והובאו 22 כתרי תורה, כמספר מלכי שושלת בית דוד.

בנוסף לפיתוח הקבר פותח המרחב שמסביב לקבר. בחלק מהחדרים שמסביב לקבר הוקם מרתף השואה ובחלק הוצבו תצוגות שונות.

באותה תקופה הר ציון הפך לסוג של מוזיאון – חדר השבת, חדר תהילים, חדר העדות – למקומות הקדושים שמעבר לגבול. הוצג שם כל מה שקשור למקומות הקדושים שאינם בידינו. דגם של בית כנסת החורבה, פרוכת מקבר רחל, אבן מהכותל המערבי הוצגה על גבי כרית מיוחדת, רשימת בתי הכנסת ובתי המדרש שנהרסו ברובע היהודי. על גג “מצפה הר הבית” הניחו מצבה לזכר הנופלים שנפלו ברובע היהודי.

 

כהנא לא פיתח רק את המרחב המקודש אלא גם את הזמן הקדוש. הוא קיבץ להר ציון חגים, אירועים וימי זיכרון וייצר מסורות חדשות. לדוגמא:

  • בערב ראש השנה – חלוקה לציבור הרחב של רימונים.
  • בערב יום כיפור – הדלקת נר זיכרון במרתף השואה
  • ביום כיפור – תפילת נעילה על גג ‘מצפה הבית’.
  • חג הסוכות – סוכה גדולה בת שמונה שערים–“שבעה שערים כנגד שבעה אושפיזין ושער אחד לאליהו הנביא”.
  • חג החנוכה – הדלקת נרות החג בחנוכייה שניצלה מן השואה
  • בחג הפורים של שנת 1950 ניטעה בסמוך לקבר דוד גינת הדסים שנקשרה לשמה של אסתר-הדסה המלכה.
  • ט”ו בשבט – נטיעת שתילים בהר ציון, חלק מאשל אברהם. חג פסח – מעמד ברכת כוהנים המוני.
  • חג העצמאות – “סדר עצמאות” שכלל הנפת דגלי המדינה, הנחת כתרי תורה על קבר דוד ואמירת תפילה לשלום המדינה.
  • חג השבועות – הבאה של ירק ופרחים לקישוט הקבר והחדרים שבקרבתו ושליחת הירק מהר ציון לקישוט הבתים והמוסדות.
  • ערב ט’ באב – נהגו שומרי המקום להסיר את עשרים ושניים הכתרים מקבר דוד, לשים במקומם סלעים שהובאו מבקעת הסלעים שליד סלע החורבן. המתפללים נשאו מעל גג המבנה, במצפה הבית, קינות שבעבר היה נהוג לשאתן בכותל.

הוא הקפיד לשלוח ולהעביר מהר ציון חפצים קדושים. הוא נהג להביא להר ציון בני מצווה ולקיים טקס.

כהנא ניסה גם לחבר למקום הזה ישראליות. יהדות כבר יש כאן, וכדי להתגבר על הזלזול והביקורת על מעשיו חשוב לו להוכיח שזה מקום ישראלי חשוב. הוא גרם לכך שכל האח”מים שמבקרים בארץ יעלו לרגל להר ציון, הוא הקים את משמר המקומות הקדושים.

בתקופה ההיא אין הפרדה בין גברים לנשים בקבר דוד.

בחג העשור, טקס הפתיחה של חגיגות העשור הראשון של מדינת ישראל היה בהר ציון.

 

חלק ממה שעשו בהר היה לצפות מהגג של קבר דוד משם ניתן היה להסתכל על המיקום של הכותל, הר הזיתים והעיר העתיקה. הרבה משפחות נהגו לעשות יארצייט על הגג לבני משפחה שהיו קבורים בהר הזיתים. היו נוהגים לעשות תשליך על הגג כי רואים משם את ים המלח. נעשו שם חתונות ובר מצוות.

חדר הנשיא –  רבים מקשרים אותו ליצחק בן צבי, אך הוא קשור דווקא לחיים וייצמן, שמעולם לא ביקר בהר ציון. כאשר וייצמן הגיע לגיל 75 כהנא רצה לחבר את הר ציון למעמד הנשיאות, לא רק במדינת ישראל אלא בהיסטוריה היהודית. הוא חידש שני ספרי תורה, אחד נשלח לרחובות והשני נשלח לחדר הנשיא, שמו שם כיסא מיוחד שהובא מעיר הולדתו של וייצמן. וייצמן לא טרח להגיע להר ציון אך במשך השנים המקום הפך החדר למזוהה עם יצחק בן צבי. זה יותר התאים לו. הוא היה איש מסורתי ועממי יותר. יש אגדות על כך שהיה מתבודד בחדר הזה בלילות, אולם אין כל היסטורית עדות לכך.

מקומות קדושים נוספים בירושלים שכהנא חידש והמציא הם מערת האריה וקברי הסנהדרין. קברי הסנהדרין אפילו הונצחו על שטר של חצי לירה. הייתה מלחמה על המערה בין עיריית ירושלים, משרד הדתות והארכיאולוגים, כי בירושלים היו חסרים לא רק מקומות קדושים אלא גם אתרי תיירות. כהנא רצה שזה יהיה מקום קדוש והעירייה רצתה שזה יהיה גן עירוני. מערת האריה נמצאת ליד הכביש שחוצה את גן העצמאות. ב1950 יש ידיעה על יצירתו של מקום קדוש בירושלים. כהנא אימץ אגדה שהמקור שלה ככל הנראה נוצרי אך היא סופרה גם על ידי יהודים ומוסלמים – על אריה קדמון ופלאי ששמר על גופותיהם של חללים שנפלו בעת כיבוש העיר מפני השחתה בידי כובש אכזר. עד שנות השישים המערה מופיעה במפות והיו שם לא מעט מבקרים.

מי קהל המבקרים במקומות הקדושים?

כהנא הוא אשכנזי, אך עיקר הקהל מורכב מבני עדות המזרח. זה היה רוב הקהל שפקד את הר ציון. הם עברו טראומה, שנים התפללו להגיע לירושלים, לבסוף כשהגיעו הם מצאו את ירושלים המחולקת עם המקומות הקדושים מעבר לגבול. כהנא המעמיד לרשותם את המקומות הקדושים שאותם הוא פיתח. היו התנגשויות על רקע זה. כתבו על כך שהר ציון הוא מרחב של הילולות, פיקניקים והדלקת מדורות. העיתונים כתבו בצורה חריפה וסטריאוטיפית נגד המבקרים המזרחיים במקום.

מרתף השואה:

מרתף השואה הוא אחד האתרים, אם לא המקום הראשון שהוקדש לזיכרון ולהנצחת השואה. המקומות קשור לכהנא וליוזמותיו.

מרתף השואה קשור לארון שבו אפר של יהודי אוסטריה. הסיפור התחיל עם ארגזים שבעלות הברית שלחו למדינת ישראל אחרי השואה עם חפצי קודש, ספרי תורה וספרי קהילות. כהנא קיבל את המשלוחים האלה. חלק אוכסנו בקטמון וחלק הובא להר ציון. הוא חשב על מקום שבו ניתן לשמור ולהציג את החפצים האילו וכך התגלגל הרעיון של מרתף השואה.

הלוויית אפר יהודי אוסטריה – התארגנות של שארית הפליטה מאוסטריה שביקשו אחרי השואה להקים במקום כלשהו בישראל מאוזולאום, אתר זיכרון שיכלול מוטיב של שער הכניסה של מחנה הריכוז מאטהאוזן ובמרכזו יהיה אפר קורבנות יהודי אוסטריה. הם לא הצליחו להתארגן זה ולבסוף שולחים צנצנות עם אפר. שמעון ויזנטל נשלח להביא את הארון עם הצנצנות. היו מחשבות על גורמים שונים שיקחו חלק בהלוויה ולבסוף היא אורגנה על ידי משרד הדתות. ההלוויה עברה בבית הכנסת ישורון, בכיכר השבת והאפר נלקח לבית הקברות סנהדריה ושם הוטמן. כמה חודשים לאחר מכן, בי’ בטבת 1950 מוציאים את הארון ממקומו ומעבירים אותו למרתף השואה. יש אי בהירות האם קברו את האפר עצמו או לא. לאט לאט מתחילים להיאסף במקום חפצים נוספים, גז ציקלון B, סבון יהודי, ספרי תורה מחוללים, ועוד… והמקום מתפתח כאתר שמשלב אלמנטים שקשורים בשואה. בית קברות/מוזיאון לזיכרון השואה.

כהנא יצר קשר עם אנשי הקהילות. חוק יד ושם נחקק ב 1953 ואוהל יזכור מתחיל להבנות ב1957. כהנא פעל שנים רבות לפני זה. הוא יצר מקום עליה לרגל מרגש לבני הקהילות. יד ושם הוא מקום מרוחק ומנותק, יד ושם לא התאים לזה. במרתף השואה הוא הציע גירסה יותר יהודית-מסורתית לניצולי השואה. במשך שנים זה מאוד הצליח.

כשיד ושם התפתח עלה ציווי מצד ראשי יד ושם לסגור את מרתף השואה היו טענות על הזנחה וחוסר דיוק היסטורי במקום. כל השנים היה מאבק בין כהנא ליד ושם, למשל על הלגיטימציה להטמין שם אפר קדושים.

בהתחלה בן גוריון מאוד עודד את הפעילות של כהנא ומאוד רצה למצוא את קבר דוד היהודי. הוא חשש מבינאום של הר ציון. לאחר מכן דעתו של בן גוריון השתנתה.

הגעת האפיפיור פאולוס השישי היתה מאוד משמעותית, כי זו היתה אפשרות של המדינה להראות ביקור במקום קדוש נוצרי באחריות מדינת ישראל. רצו שהאפיפיור יבקר במרתף השואה ויכיר בשואה. בסוף, אחד הבישופים שהיה יהודי מומר נכנס לשם, הדליק שישה נרות וכך נפתרה הבעיה.

 

אחרי 67 היו ניסיונות להציל את המצב, לחבר את הר ציון לכותל ולשמור על ההילה של המקום הקדוש, אך זה לא כ”כ עבד והמקום ירד מגדולתו.