ביום חמישי, ז' באדר ב' תשע"ו התקיימה זו הפעם השנייה אזכרה לזכרם של עניי ירושלים הקבורים בבית הקברות סמבוסקי, ביוזמת ובחסות ראשית ירושלים.

בית הקברות סמבוסקי נמצא על מדרון תלול בצידו הדרום-מזרחי של הר ציון ומשקיף על החיבור בין גיא בן הינום ונחל הקידרון. במשך מאות שנים עניי ירושלים, אילו שלא יכלו לממן לעצמם מצבה מכובדת, לוויה וחלקה ראויה בבית הקברות בהר הזיתים, נקברו בבית הקברות הזה. לחלקם אף לא הייתה מצבה מסודרת, ובמקום מצבה נשתל חצב לסימון מקום קבורתם.

רחל פרידסון

התיצבתי בזמן להשתלמות שתוכננה עם ניר אורטל בשישי (13.11.15). ראש חדש ויום יפה בחוץ.

הגעתי לדלת הסגורה של המרכז הבין תרבותי (אין תה … מילא ,יפה בחוץ) הסתובבתי בהר קצת וחפשתי משתלמים ואין … טעיתי ביום של ההשתמות והקדמתי בשבוע. הזדמנות פז לסיור עצמאי בהר.

הלכתי לכיוון קבר דוד וראיתי קבוצה של אנשים מבוגרים יוצאת ממתחם הקבר לכיוון הכניסה לחדר הסעודה האחרונה. כדי להגיע לשם היה עליהם לרדת גרם מדרגות העגולות ושמתי לב לכך שאין מעקה לצד המדרגות. האנשים המבוגרים ירדו במדרגות באיטיות ובחשש בעודם נעזרים בכל מי ומה שסביבם, כולל העציצים.

אולי אפשר לעשות משהו בנידון ?

בקבר דוד פגשתי בשרה ושוחחתי איתה מעט. שרה מגיעה בקביעות לאמירת תהילים,  בכניסה לקבר "ריתקה" אותי לכניסה הרבה זמן וזה אפשר לי להתרשם ממספר המבקרים והמגוון האנושי והדתי של הקבוצות. כמעט כולם תיירים נוצרים ומוסלמים.

חסידי ברסלב שהגיעו לאמירת כל התהילים עד הצהרים, שרו מדי פעם מזמורים שלמים, היה נעים מאד לאוזן ובטוח תרם לחוויה של התיירים.

בכניסה למתחם המקורה שוחחתי עם השומר – משה, והוא הכיר לי את שרגא – חסיד שמסתובב במקום ובין השאר מחפש יהודים בין קבוצות התיירים ועוזר להם להניח תפילין.

האם זה מחרב שמישהו היסב לסביל עם הוספת הברז? ותרמיל הפגז שהוסב לעציץ הוצב מתחת לברז שלא עובד על מנת להשקות צמח מפלסטיק? ה"מיצג" הזה עורר בי תחושה לא נוחה. מן הראוי לדאוג במכבדת יותר למחרב עתיק.

בכל מקרה הייתי רוצה להבין מה זה? וממתי זה שם? ומה קרה לו במשך הזמן?

לא וויתרתי על התצפית מהגג (ליד חדר הנשיא), אותה אני זוכרת מטיול בית ספר לירושלים בכתה ד' לפני 1967.

 

משם שמתי פעמיי הביתה, אך כשעברתי ליד הדורמיציון התפתתי להכנס, ראתי את הקפיטריה הנחמדה שלהם וישבתי בשולחן בחוץ לדבר עם השוטרים שהיו בסיור, האחד דרוזי והשני מוסלמי ואתם גדעון הקב"ט של הדורמיציון, יווני-אורתודוכסי מנצרת (אני הייתי על תקן יהודיה).

דברנו על המצב  הבטחוני, ועל כמה השקט והשלום נחוץ, ועד כמה השלום אפשרי בין אנשים כמונו זה אפשרי, אך יש אנשים בעיר ובהר ציון שלא רוצים לחיות בשלום. הם רוצים לגמור המשמרת בשלום וללכת הביתה. אני דווקא הייתי אופטימית.

הצטערתי שלא יכולתי להענות להזמנת השוטרים להמשך הסיור שלהם, השארתי משהו לפעם הבאה ורצתי הביתה לבשל לשבת.

הדרך הביתה דרך מרכז בגין זמנה לי מבט שטוף שמש על ההר ועל הפסוק בפסל "וכיתתו" של יגאל תומרקין. לו יהי!

 

 

 

איטה פרינץ גיבסון ומירב הורוביץ

יום נעים, תחילת החורף, ההר עטוף באור ובצל, השמיים קודרים לפרקים ואח"כ מלאיי שמש ועננות קלה.  השטחים הפתוחים העשבים הירוקים החלו לצמוח. בתי האבן הירושלמית כבר אינם בוהקים ועטו את החיוורם החורפי, אך האוויר עוד נעים ואינו חודר. ההר מלא בתיירים, רובם נוצריים, מארצות שונות ומדברים בשפות שונות. אפריקאים, ובפרט ניגרים, רבים.

בכניסה לקבר דוד פגשנו את דוד, מנהל המקום מטעם משרד הדתות. זה מכבר שדוד מתלונן על ההזנחה של המקום הקדוש, מקום שאין לו אחראי אמיתי. פה ושם מתקבלות תרומות לשיפוץ, תחזוקה או בניית מחיצות חדשות ומפוארות, אבל את המרצפות השוקעות בכניסה למתחם איש לא מוכן לשפץ זה מספר חודשים, על אף תלונות חוזרות ונשנות.

ליד הכניסה לעזרת הנשים התפרצנו לדלת פתוחה. חדר ששייך לבית הכנסת הספרדי ונפתח מידי יום לאמירת תהילים.

הוזמנו לשיעור קצר וברכת "שהחיינו" על כוס מיץ תפוזים.

בצאתנו משם התקרב לעברינו בזריזות בחור צעיר בלבוש חרדי. הוא הזמין אותנו להדליק נר ולברך על בשמים בכניסה לקבר דוד. מיד לאחר מכן, דוד מנהל המתחם קרא לנו בקריצה. "אתן רואות", הוא אומר, "על זה בדיוק אני מדבר – יש כאן במקום שרלטנים שמוציאים כסף ממבקרים ומתיירים, מבקשים מהם להדליק נר ואז מבקשים תרומה. יש פה אנשים שעושים קופה על חשבון תיירים: מקבצי נדבות, עסקני דת שרלטנים, מורי דרך לא חוקיים ומה לא. אני מתריע ומתלונן, אבל אין ממש למי. אף אחד לא עושה שום דבר".

בהמשך ליד בית הכנסת הספרדי פגשנו את יעקב נענה, גבאי בית הכנסת וחדר הנשיא, הנמצא על גג חדר הסעודה האחרונה. יעקב ממהר לביתו להתכונן לסעודה שהוא מקיים מידי יום שני בחדר הנשיא. סעודה לטובת הציבור, כולם מוזמנים.

למרות זאת יעקב מוצא מעט זמן לספר לנו על משפחתו. אביו היה הגבאי הראשון של בית הכנסת הספרדי על הר ציון. הוא הכיר היטב את ש.ז. כהנא, מנכ"ל משרד הדתות דאז. יעקב היה מתפלל ליד קבר דוד כילד, וכבוגר הוא המשיך את פועלו של אביו ומונה לגבאי בית הכנסת.

גם ליעקב יש מה לומר על חוסר התחזוקה במקום, וגם הוא מצר על כך שאין מנקים או משפצים את המתחם על בסיס קבוע.

מבית הכנסת הספרדי המשכנו לאורך הגדר של בית הקברות של משפחת דג'אני. ראינו כתובת דהויה "מוות לערבים".

עוד תזכורת לכך שמקומות מסוימים בהר ציון עדיין פרוצים לוונדליזם ואלימות. מעניין האם היד שריססה את הכתובת עשתה זאת בכוונה על גדר של בית קברות מוסלמי.

ממול לבית הקברות ראינו דלת עליה דף נייר מתקלף עם הכתובת exchange:

 מעניין מה מחליפים מאחורי הדלת הזאת.